עכשיו אני מתלבטת. האם כדאי שאפתח את הפוסט הזה – פוסט שני בסדרה על יחצ"נות של ספרים – בתצלום העטיפה של ספרי החדש "לטפס על ההר, או: איך לכתוב", בדיוק כפי שנהגתי בפוסט הראשון?

לכאורה עדיף להציג בבלוג את הספר, על עטיפתו ותוכנו, בעדינות, במובלע. כן, אולי מוטב להעלות כאן, לפני כן,תמונות של סופרות וסופרים אהובים עלי, במעמד של יחצ"נות לספריהם שלהם.

הנה, למשל, אן למוט, מחברת מדריך הכתיבה "ציפור ציפור" שראה אור בעברית בתרגום יואב כ"ץ, בהוצאה עברית והוצאת כתר. למוט מדברת כאן באירוע השקה באחד מסניפי בארנס אנד נובל ביחד עם בנה, סאם, שבעזרתו כתבה לא מזמן מעין יומן סבתאות [ספר המשך לספרה הנהדר "Operating Instructions" שהיה יומן השנה הראשונה שלה, כאם חד הורית, לאותו סאם].

וכאן תצלום של אן למוט מופיע על שער כתב עת שעוסק בעסקי הכתיבה:

והנה תצלום של נטלי גולדברג, מחברת אחד ממדריכי הכתיבה הפופולרים בשפה האנגלית, "לכתוב עד העצם" [writing down the bones],  ואחד שאני מחבבת במיוחד, למרות או בזכות הנגיעות הבודהיסטיות שבו.

והנה תצלום מתוך אירוע יחסי ציבור של הסופרת האהובה עלי בהא הידיעה, מחברת של סיפורים קצרים וגם מתרגמת מצרפתית לאנגלית, לידיה דיוויס (שהיתה פעם בעוונותיה אשתו של פול אוסטר):

וכאן היא אוחזת בפסלון שמסמל שזכתה בפרס הבוקר הבינלאומי – גם הוא, כאחד הפרסים הספרותיים, אירוע-על של יחסי ציבור:

והנה צ'ארלס דיקנס, שנחשב כסופר הסלבריטאי הראשון, כלומר כבר בימיו הוא ידע דבר או שניים על הפצת הבשורה, הוא היה אשף של יחסי ציבור ליצירתו, והוא מאויר כאן באירוע אופייני שבו קרא מאחד מספריו:

והנה, אפילו הסנוב הגדול בכל הקשור ליחסי הציבור לסופרים, ג'ונתן פרנזן האמריקאי, זה שהגיב בסלידה לבחירה של אופרה וינפרי בספרו "התיקונים" כספר מומלץ במועדון הקריאה שלה, והוא סירב להופיע בתוכנית שלה, שהיא אתר אפקטיבי מאין כמותו ליחסי ציבור לספרים, הוא מיאן להשתתף כאילו היה מעל כל זה, ויצר מהומה רבתי. הנה, גם הוא חוטא בהשתתפות פעילה [גם אם בלי חשק] במלאכת יחסי הציבור:

טוב, הפוסט הזה מתארך. הגיעה העת לגשת לעניין. איך עושים את זה? או מה צריך לעשות כדי ליחצ"ן ספר בצורה אפקטיבית? קראתי עשרות בלוגים ומדריכים, ובהם מאות עצות לסופרים המבקשים להשתתף ביחסי הציבור לספרם. במידה רבה, כולם חוזרים על אותם רעיונות. רבים חוזרים ומזכירים את מודל משפך המכירות, שנראה משהו כזה:

העצות כולן מתכווננות למודל המשפך: קודם הספר בא לתודעת הקונים, אחר כך הקוראים מתרשמים ומחווים עליו דעה, שוקלים אם לקנות, מעדיפים אותו, או לא, וקונים, או לא.

איך משפיעים על המשפך? איך מגדילים את פתח הקנייה שבתחתיתו?

את כל העצות בעניין זה אפשר לכנס לשלושה שלבים פשוטים, שאותם מנסח היטב בבלוג שלו טים גראל, בעל חברה קטנה שעיסוקה הוא קידום מכירות של סופרים.

1. מכרו את הספר לאוהדים (Fans במקור – אוהדים, מעריצים, קוראים מושבעים, חברים ברשימת המיילים, חברים בפייסבוק, קוראים שאהבו ספרים קודמים או בכלל אנשים שמחבבים את הכתיבה שלכם).

2. בקשו את האוהדים לשתף, להפיץ, את דבר יציאת הספר לאור ואת חיבתם אליו.

3. צרו קשרים טובים עם בעלי עמדה והשפעה.

זו התורה כולה.

גראל מתגאה בהצלחות, כאסטרטג של יחסי ציבור לסופרים. שניים מלקוחותיו האחרונים הצליחו לראות את ספריהם ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס והוול סטריט ג'ורנל – כמדומני זהו סימן להצלחה שאין עליו עוררין. מלקוחותיו, אחד מוכר לי יותר מאחרים: דן אריאלי, הפרופסור ומחבר ספרי העיון המצליחן בהחלט – גראל מוביל את אסטרטגיית יחסי הציבור של אריאלי, ובין השאר גם חתום על האתר שלו).

לשלב הראשון, הפצת הספר לאוהדים, מציע גראל, מניסיונו, שתי עצות: 1. תנו משהו בחינם, נניח לכל מי שיקנה את הספר בשבוע הראשון לצאתו לאור. הציעו עותקים של ספרים קודמים? טקסטים אחרים? כל מה שתוכלו לתת בחינם כדי לעודד את הקנייה הזריזה של ספרכם החדש. 2. שלחו לאוהדים מיילים עם תוכן מעניין על הספר. גראל ממליץ על חמישה עד עשרה מיילים בשבועיים-שלושה. שזה לא מעט.

בשלב השני הוא מציע ליצור קישורים, תצלומים, ושאר חומרים שקל לעשות להם "קופי פייסט", "העתק-הדבק" – כדי שהאוהדים יוכלו לשתף בקלות את דבר הספר ברשתות החברתיות, בלי לבזבז הרבה מזמנם היקר.

בשלב השלישי, גראל מציע לפנות לבעלי השפעה – עיתונאים, בעלי בלוגים, ושאר בעלי במות שבהן הם יכולים להשפיע על אחרים לקנות את הספר שלכם. הוא מציין שכדאי להקדים ולבנות יחסים טובים עם בעלי ההשפעה, לסייע להם מעת לעת, להפנות אליהם קוראים, ליצור איזה קשר בעל הדדיות. לא משהו שאפשר לעשות ברגע האחרון ורק לטובת העניין.

שלושת השלבים האלה נראים הגיוניים לגמרי. כמעט הגיוניים מדי. אבל אני מוכנה להאמין שלא מסתתר מאחורי ההצלחות הגדולות סוד, שאינו כלול בשלבים האלה.

אמנם עולות בדעתי כמה הסתייגויות – אבל בטח עלי עוד לנסות להתגבר עליהן. לדוגמה: לא ברור מה אפשר, מה אוכל, לתת בחינם לקונים הראשונים. חוק הספרים החדש אינו מאפשר אפילו לחלק ספרים חדשים בהנחה. עותקי חינם אקבל מההוצאה רק כעשרים, כך מקובל, ואותם אחלק קודם לקוראים הראשונים של כתב היד, שעזרו לי לשפר אותו, ולבני משפחה וחברים קרובים. לא יישארו עותקים לאוהדים. האם יש ערך בהצעה לחלק ספרים אחרים שלי בהנחה או חינם? אני סקפטית. אבל סקרנית.

האפקטיביות של העצות ההגיוניות של גראל, כך אני מנחשת, אינה זהה לזו שבארצות הברית. ולא רק כי דוברי עברית יש כ-5.1 מיליון ואילו דוברי אנגלית: מיליארד ו-200 אלף ברחבי העולם.

במקרה שלי, שבו אני מבקשת להפיץ ספר שעוסק בכתיבה, שמלווה כותבים ומדריך אותם בתהליך הכתיבה שלהם, חוג הקוראים הישראלי לא דומה בהיקפו בשום דרך – גם לא יחסית – לחוג הקוראים שמתעניינים בכתיבה בקרב דוברי אנגלית. זה לא רק מספר דוברי העברית האבסלוטי והמוגבל. זה גם עניין של תרבות: בישראל, אין עדיין תרבות מפותחת של כתיבה. צעירים אינם צריכים לכתוב חיבור בעל ערך – ספרותי, חברתי, פוליטי – כדי להתקבל למכללה או לאוניברסיטה. אין עשרות תחרויות כתיבה לנערים ולנערות בבתי ספר ובעיריות ובשכונות, כדבר שבשגרה. אין כמעט במות לשיחה על כתיבה – אין Writers Digest וגם אין "פאבלישרס ויקלי", ואין כתבי עת כמו ה"ניו יורקר" ו"הארפר'ס", ואין "לונדון ריוויו אוף בוקס", ואין מדור הספרים של הניו יורק טיימס ושל הגארדיאן, ואין מאות מדורי ספרות בעיתונים מקומיים, ואין תרבות של מסע חתימות על ספרים. זה פשוט לא אותו דבר אצלנו.

אבל תרבות הכתיבה מתפתחת אצלנו בימים אלה ממש – אני בטוחה בזאת. והבמות, והאירועים, וההקשרים שבהם מעלים על נס את הכתיבה יילכו ויתרבו וישתפרו. אני מבטיחה לעצמי להיות חלק מהפריחה הזאת. למי שמבקשת ליחצ"ן את הספר שלה יהיו יותר הקשרים וקשרים וקישורים, מבעבר, ויהיה טוב.

אני הולכת עכשיו ליצור רשימת תפוצה במייל. ולהכין פוסט לפייסבוק. שבת שלום.